“אאאאללליייייי!!!!”, צעקתי שוב ושוב, בעודי מתרוצץ מעט מודאג ומאוד מבויש על שבילי המושב. אבל נדמה היה ששולה, הקוקר-ספניילית המתוקה שלנו, פשוט לא מסוגלת לעצור את עצמה ולהקשיב לי. כל משב רוח נושא עימו ריחות חדשים, כל רחש קטן העולה מתוך השיחים מעיר את החושים ואת תשומת הלב, כל תנועה במרחב מזמנת חקר. ושולה, כמו שולה, כמו כולם בעצם - לא מצליחה להתנגד ליצר הפנימי שלה, להרגלים התת-תודעתיים שלה, ולחזור אליי.

היא כלבה מדהימה, שולה שלנו. באמת. בת שנה וחצי בסך הכל. נעימה, חברותית, רגישה ואינטילגנטית. בכל בוקר היא ממתינה בציפיה לקולו של השעון המעורר כדי לוודא שהתעוררנו בטפיחות קטנות על הידיים. מאוחר יותר, היא יושבת בסבלנות ובנימוס ליד קערת האוכל ומחכה לשמוע “בתיאבון” לפני ארוחת הבוקר (אם לא תשמע - לא תאכל). את מרבית ימיה היא מבלה בהתרוצצות שובבה בחצר, ואם אחד מילדי המושב יעבור ליד שער הכניסה - לא תפספס הזדמנות לליטוף והתפנקות קצרה. כשמרשים לה, היא מאוד אוהבת לעלות על ספת הסלון ולהצטרף לצפייה בטלויזיה, ולקראת השינה - תבקש במבט שאי אפשר לסרב לו סשן חיבוקים קצר לפני שאומרים “לילה טוב” והולכים לישון. כשאומרים לה “שבי” - יושבת. כשאומרים לה “ארצה” - נשכבת. כשאומרים “אליי” - מתייצבת. “הישאר!” - נשארת. ואם, לפעמים, היא לא מצליחה להתאפק ומחליטה להזכר בטעמם הנפלא של גרביים - “לא” קצר, ומיד היא מפסיקה. מעולם לא פגעה באיש (או כלב, או חתול, או זבוב), או עשתה רושם כזה. כל מי שפגש אותה - מיד התאהב.

אבל לעיתים רחוקות, ברגע קטן של חוסר תשומת לב - הריחות, הרעשים והתנועות בסביבה מכריעים אותה. ואז שולה, כמו שולה, כמו כולם בעצם - לא מצליחה להתנגד. מנערת מעליה את כל המחסומים. ורצה. ונובחת. וחוקרת. ועושה הכל כדי לממש ולספק את היצרים הפנימיים והטבעיים שלה.

“מספיק עם זה! בואי אליי מיד!”, המשכתי לצעוק, כמעט מתחנן אליה לגלות הבנה לנוכח עיני השכנים הבוחנות. מביך. ההתנהות של שולה הכעיסה, תסכלה ואכזבה אותי. כבר כמעט איבדתי את העשתונות בריצה אחריה, כשפתאום יצא מביתו אחד השכנים ובחיוך סמכותי, כהערת אגב, אמר לי: ״עזוב! כלבים הם כלבים. תן לה להיות כלבה, מה קרה?״. השתתקתי. ומאותו רגע התחלפו הכעס, התסכול והאכזבה שלי בהערכה גדולה. אולי אפילו קצת קינאתי בה. כל הכבוד לה, לשולה, שלא כמו כולם בעצם - מתמסרת באופן מוחלט ובלתי מתפשר למימוש היצרים שלה. לא מאפשרת לאף אחד ושום דבר להפריע לה. מחויבת להגשמה הפרטית שלה.

״פוקוס & דרייב״ היא שיטת אילוף כלבים ששמה דגש מרכזי על זיהוי וניתוב יצרים טבעיים. העיקרון הוא פשוט, בסך הכל: שורש ההתנהגות של הכלב ביצריו הטבעיים. אם נצליח לאפיין את יצריה החזקים ביותר של שולה, ונקפיד באופן יזום לממש ולנתב אותם בדרכים חיוביות ובסביבה מבוקרת - נעזור לה להגשים את עצמה, ונמנע בעתיד מהתרוצצות חסרת שליטה בשבילי המושב (או במקרה של כלבים אחרים - תוקפנות, נשכנות, נבחנות, תלות, חרדתיות, ועוד. כולם סימפטומים).

כמו שולה, גם אנחנו - מונעים מתוך היצר הפנימי שלנו. מתחת לשכבות האישיות, הזהות והחוויה האישית של כל אחד ואחת מאיתנו, פועל במרץ מנוע עוצמתי ויחיד במינו שדוחף אותנו קדימה והלאה. מפעל להגשמת חלומות.

אם לא נקפיד, באופן יזום ומבוקר, לתת ביטוי אמיתי ומשמעותי ליצרים הטבעיים שלנו ולחשוף אותם באומץ - נמשיך להתרוצץ מפוחדים וחסרי שליטה. אם לא נהיה קשובים לקולות הפנימיים שלנו, נאבד את המחויבות להגשמה הפרטית שלנו, ולא נתחייב באופן מוחלט, עקבי ובלתי מתפשר ליצרים החזקים שלנו - המפעל ייסגר. נפסיק לייצר את עצמנו.

אנשים הם אנשים. תהיו אתם. מה קרה?