הירח המלא האיר את השדות שמסביב, כלשרחש המים הזורמים בנהר וגיצי המדורה הגוועת, היא אמרה לי: ״תפסיק לבלבל את המוח״. הטבע הסכים, והמשיך בשלו. לא כל כך משנה לו, לטבע. גם הוא, כמוה, לא מתרשם בקלות ממילים יפות שנאבקות להסתיר פחד גדול. גם הוא, כמוה, הצליח בקלות לזהות את הסדק הנפער בשריון התבונה המסתורית, הנאורות המדומה והשפה הגבוהה, והסכים - ״תפסיק לבלבל את המוח״, אמר. ״ממה אתה כל כך מפחד?״, שאלו שניהם.

אני מפחד לנסות. מפחד להצליח, משותק מהאפשרות להכשל. מפחד משינוי, מאובדן תחושת השליטה, מהלא נודע. אני חרד למחשבות שלי, לרעיונות שלי, לתפיסת עולמי - אבני היסוד של הבטחון שלי. להגדרה העצמית, לזהות שלי. מפחד להחשף ולהתחרט. מפחד לגלות את עצמי, להאיר את האמת. אני מפחד מהשנינות המתוחכמת — זו שבכוחה להסוות פחד משתק כאסטרטגיה מתוכננת ומנוסחת היטב. מפחד מהבדידות המלווה את המסע הזה. מפחד מהשקט שימלא את הריק שבין השורות. מפחד להעז ולהפגע.

אני מפחד לנסות. מפחד להצליח, משותק מהאפשרות להכשל.

״אני לא מפחד״, שוב גייסתי את כל כוחות הבטחון הפרטיים שלי ואמרתי, ״את פשוט לא מבינה״.

היא מבינה מצוין. וגם הטבע מבין. וגם אני.

מפסיק לבלבל את המוח. מפסיק לפחד לפחד.